1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א (חיפה) 1650/03 (מפי כבוד השופטים ש' וסרקרוג, א' רזי ור' שפירא), מיום 15.6.04, ובו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (א 5539/99, מפי כבוד השופט מ' אלטר). לבקשה נתלוותה בקשת עיכוב ביצוע. בקשת רשות הערעור, כפי שיפורט להלן, עניינה הטענה כי אין המשיב יכול לתבוע השבה כספית של הון מניות החברה המהווה הפחתת הון אסורה. בקשת עיכוב הביצוע עניינה השגה על החלטת בית המשפט קמא לחייב הפקדת סכום פסק הדין בחשבון נאמנות, ובקשה כי תחת זאת ישמשו ערבויות בנקאיות שכבר הופקדו.
2. המבקשת, חברה פרטית מוגבלת במניות העוסקת בייצור תקליטורים, הוקמה בשנת 1995 על ידי מר פנחס עזרא (להלן: עזרא) וחברת פישמן אנד פוקס השקעות (להלן: פישמן). בשנת 1999, לאחר שעזרא נחשד בייצור תקליטורים פיראטיים, רכש פישמן את כל מניותיו של עזרא תמורת 388,500 דולר. במהלך שנות פעילות החברה הפקידו שני הצדדים כספים בחברה: עזרא הפקיד 331,180.72 ש"ח, ופישמן הפקיד 662,361.44 ש"ח. הכספים הופקדו על חשבון הון מניות, ובתמורה להפקדות אלה הייתה המבקשת אמורה להקצות למפקידים מניות בהתאם לסכומי ההפקדה. לאחר המכירה בשנת 1999 הקצתה המבקשת לפישמן מניות בערך כלל הפקדונות שהופקדו הן על ידי פישמן, הן על ידי עזרא.
3. באוקטובר 1999 המחה עזרא את כל זכויותיו כלפי פישמן וכלפי המבקשת למשיב, אביו - מר ארמונד עזרא. המשיב פנה לבית משפט השלום בדרישה לחייב את המבקשת להשיב לו את מלוא הסכומים שהפקיד בנו, וזאת מכיון שהסכם המכירה התייחס אך ורק למניות שכבר היו בידי עזרא, אך לא למניות שהיו אמורות להיות מוקצות לו, ובסופו של דבר לא הוקצו לו אלא לפישמן. המבקשת טענה שחיובה בהשבת סכומי ההפקדות מהווה הקטנת הון, האסורה לפי סעיף 151 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983. טענה זו נדחתה בשתי הערכאות הקודמות, ועתה מבקשת פישמן להניחה לפתחנו. בנוסף מצביעה המבקשת על פגמים נוספים שנפלו, לטענתה, בהכרעת הערכאות הראשונות, אך ברי כי טענת הקטנת ההון היא הטענה המשפטית המרכזית המצדיקה, לטענת המבקשת, לדון מחדש בסוגיה.
4. אכן, יתכן שכטענת המערערת מדובר בסוגיה משפטית שטרם זכתה להתייחסות רחבה ומפורטת בפסיקתו של בית משפט זה. ברם, הלכה היא כי "יכול גם שבית המשפט יבחר ויסנן, בגדר קביעת עדיפויות מצדו, לאלו מן השאלות, להן הוא מייחס חשיבות הוא רואה לפנות אותה עת, שהרי לא ניתן לדון בגדר ערעור נוסף, בכל זמן, בכל הבעיות, אשר בהן טמונה חשיבות יחסית" (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור הדר חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123). כך הם הדברים גם במקרה שלפנינו, ולכך טעמים שבמדיניות וטעמים הנוגעים לגופו של ערעור.
5. סעיף 151 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983, קבע:
"חברה מוגבלת שיש לה הון מניות רשאית, בהחלטה מיוחדת ובכפוף לאישור בית המשפט, להפחית את הון המניות שלה בכל דרך שהיא, ולשנות לפי זה, במידה שיש צורך בכך, את תזכירה בהפחתת הון המניות שלה ומניותיה...".
הרציונאל שעמד בבסיס איסור הקטנתו של ההון היה הידיעה "כי ההון העצמי מהווה ביטחון לנושי החברה, המוכנים לתת לה אשראי והלוואות כל זאת בידעם, כי לחברה הון עצמי העשוי לשמש 'כרית ביטחון'" (י' גרוס, "ההון העצמי בחברה כ"כרית ביטחון" לנושים - הגנה אמיתית או מדומה? (מאה שנה להלכת Trevor)", עיוני משפט יג(3) 439, מאמר המותח ביקורת חריפה על סעיף זה). למען הדיוק נציין, כי הסעיף (לשעבר סעיף 45) תואר לא כבא לאסור הפחתת הון, דבר שיסודו בפסיקה, אלא "להתיר הפחתת הון במקרים מסוימים, אם כי ההנחה, העולה מתוכו, היא, שפרט לאותם מקרים הפחתת הון אסורה היא" (ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב, פ"ד לה(4) 197, 224, השופט - כתארו אז - ברק; ראו גם צ' כהן, בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות, עמ' 95, 147; וכן המ' 125/93 (ת"א) הסנה חברה ישראלית לביטוח, דינים מחוזי לב(2), 390). מכל מקום, סעיף זה, שמשך גם חיצי ביקורת נוספים (ראו א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל, עמ' 480, 497), רוכך בחוק החברות, תשנ"ט-1999 (ראו י' גרוס, חוק החברות החדש, עמ' 357-330, ובמיוחד עמ' 335), מעתה יכולה חברה לרכוש מניות של עצמה, בכפוף לכך שלא תהא פגיעה ביכולתה לפרוע חובות (ראו חלק שביעי, פרק שני, לחוק החברות). לחוק החברות הבכורה כיום בדיני החברות בישראל, וסעיפיו השונים ביטלו חלק ניכר מן ההסדרים הקודמים שבפקודה, לרבות הסעיף נשוא הדיון שלפנינו, ודי בטעם זה שבמדיניות בכדי להמעיט את חשיבות העיסוק בסעיף 151 לעת הזאת.
6. זאת ועוד. למעלה מן הצורך: שתי דרישות מעמיד סעיף 151 בפני חברה המבקשת להפחית את הונה: החלטה מיוחדת ואישור בית המשפט. במקרה שלפנינו בית המשפט הוא - הוא ולא אחר - שחייב את החברה לבצע פעולה שיש בה משום הפחתת הון (ויצוין, מדובר, לכאורה, בהפחתה זמנית, שכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, קמה לה למבקשת עילת תביעה נגד פישמן), וחזקה עליו ששקל, בין היתר, גם את השיקולים הנדרשים על פי סעיף 151. אשר לדרישה הראשונה, החלטה מיוחדת, יצויין כי פישמן היא בעלת השליטה בחברה, ובמהות אין איפוא בנסיבות נפקות אמיתית לעניין ההחלטה המיוחדת. ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי הקצאת המניות שלא כדין לפישמן היא היא הפחתה אסורה של ההון, ושיש בהתנהלות המבקשת משום הפרת חובתה החוזית להעביר למשיב את המניות שבעבורן שילם תמורה מלאה.
7. יתר על כן, טוענת המבקשת שההלכה שנקבעה בפסקי הדין דלמטה מאפשרת קנוניה. אציין, כי אילו נתקבלו טענות המבקשת נוצר היה מעין נתיב חד סטרי לפיו הון החברה עלול לזלוג אל בעלי השליטה, אך לא תהיה כל דרך לבוא חשבון עם החברה עצמה, ומה הועילו חכמים בתקנתם ביצירתה של מערכת הבקרה שבדין?
8. ובסופו של יום, המבקשת רוצה היתה, על פני הדברים, שלא להחזיר סכומים שקיבלה, ושלפי קביעת הערכאות דלמטה לא היו חלק מהסכם הרכש, קרי, לא הגיעו לה.
9. סבורני, כי אין מקום להעניק למבקשת רשות להעלות את טענותיה בשלישית בפני בית משפט זה, ולפיכך איני נעתר לבקשה. משלא נתקבלה הבקשה, נתייתר הדיון בעיכוב הביצוע.
ניתנה היום, ב' באב תשס"ד (20.7.2004).
ש ו פ ט
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.